בסדרת ציורים פיגורטיביים מאתגרת דלית פרוטר את גבולות האגו האנושי בחוכמה, בהומור ובחמלה רבה. הסינר- שבלט בציור "עקרת הבית" שנעל את תערוכתה הקודמת של דלית פרוטר - הפך לאובייקט מעבר בתערוכה זו, עת שי, בנה הצעיר של פרוטר עטה אותו כשהתחפש. המשחק, השובבות, השעשוע, היצירתיות והחופש ממחשבה מגדרית של הילד, גירו את פרוטר להתחיל את הסדרה העוסקת ביחסי הגומלין שבין הורה לילדיו.

​

כדרכה, מציירת פרוטר את בני משפחתה על מנת להביע את יחסה לגבי בני האדם, תקשורת ויחסים בין אישיים. עפר, סהר, טל, שי והיא עצמה הופכים למודלים המסמלים תפיסת עולם. כמו הסינר כך גם כפפות אגרוף, תחתוני בוקסר, נדנדה,  מצנפת, שרשרת, כומתה, אקדח, שמלת רקדנית בטן וגם פיילה ישנה הופכים באחת לסיפור אודות ילדות חופשית ואימפולסיבית, התבגרות כואבת, מציאות פוליטית טעונה ולפיכך גם הורות אמביוולנטית הנעה בין סמכותיות לתמיכה.

​

פרוטר מעניקה למודלים שלה את החירות לבחור את האביזרים ומביימת את הסצנה. רוב הדמויות מיישרות מבט אל הצופה ולפיכך אל פרוטר עצמה בשעה שציירה. המבט, מלא אמון ותום מצד אחד וגם מתריס ופרוע מצד שני, מעיד על מערכת יחסים אינטימית, לא מבוישת והרמונית שבין האמנית ומושאיה. שיאה של מערכת היחסים הזו טמונה בשתי עבודות בסגנון פייטה שבהן פיילת פח במרכז הפריים מכילה פעם אחת בן שאמו מערסלת ברוך וברחמים ופעם נוספת כשהאם כקרבן חסר ישע בתוכה והילד משמש כמגן עליה. היפוך התפקידים בסצנות מאפשר לפרוטר לדייק ברב חכמה וקשב לטווח הקשרים המורכבים ביחסי האנוש בחיי היומיום בעידן המודרני.